אחרי תקופת החגים, כשההיכרות הראשונית עם הגן כבר מאחורינו, אנחנו חוזרות אל השגרה ממקום מעט אחר. המרחבים, המחנכות והרגעים שחוזרים לאורך היום נעשים מוכרים יותר, ומתוך ההיכרות הזו מתחילים להיבנות ביטחון, עצמאות ותחושת שייכות.
סדר היום שלנו מורכב מהרבה רגעים קטנים של תנועה ומעבר: מהטרמינל אל הכיתה, מהמשחק אל הפסקת המים, מהכיתה אל החצר ומהחצר אל הארוחה. עבורנו, המעברים האלה הם חלק מהעשייה החינוכית עצמה. בכל מעבר יש הזדמנות להתמצא במרחב, לזהות מה עומד לקרות, לפעול באופן עצמאי ולהרגיש: אני מכיר.ה את הדרך שלי בגן, ויש לי מקום בתוכה.
כבר בטרמינל, עם בוא הילדימות לגן, אנו שואלות: “היכן בקבוק המים שלך?” זו אינה רק שאלה על בקבוק. זהו אחד העוגנים הקבועים של הבוקר. הילדימות נכנסים עם הבקבוק ביד, יודעים לאן הוא שייך ומניחים אותו במקום הקבוע. פעולה קטנה שחוזרת מדי יום ומחזקת התמצאות, עצמאות ותחושת שייכות: הגעתי, אני יודע.ת מה לעשות, אני בגן.
האפרוחים
האפרוחים מתחילים לנוע באופן עצמאי יותר במרחב ולגלות את הדרך בין המקומות שכבר נעשו מוכרים: השטיח, המשחקים, פינת האוכל וסלסלת המים.
בהפסקת המים נזמין אותם להגיע אל הסלסלה, לזהות את הבקבוק שלהם ולפעול יותר ויותר בעצמם. בתוך הרגע הפשוט הזה מתרחשת למידה גדולה: אני מזהה, אני מגיע.ה, אני בוחר.ת ופועל.ת בתוך מרחב שאני כבר מתחיל.ה להכיר ולסמוך עליו.
שכבת הצעירים
אצל הצעירים המעברים כבר הופכים לחלק מוכר מסדר היום: מהכיתה לחצר, מהמשחק לשטיפת ידיים, מהחצר להפסקת המים. בעינינו, כל מעבר הוא הזדמנות להתארגנות ולהבנה של הרצף: סיימנו דבר אחד ואנחנו בדרך לדבר הבא.
בהפסקת המים הבקבוקים מחכים במקום קבוע. הילדימות מחפשים את שלהם, מתיישבים יחד ומנסים לפתוח ולסגור בעצמם. מתוך הבקבוקים עצמם מתפתח גם שיח: למי יש בקבוק דומה? איזה צבע יש לו? עם קש או בלי? מלא או ריק? כך רגע יומיומי הופך למרחב של עצמאות, שפה, התבוננות וחברות.
שכבת הבוגרים
אצל הבוגרים הפסקת המים היא הזדמנות להמשיך ולתרגל עצמאות והתמצאות במרחב. הילדימות לומדים לאסוף את הבקבוק שלהם בעצמם, לזהות את המקום שאליו הם שייכים לפי הבקבוק שלהם ולמצוא את הדרך אל המקום הקבוע. הם מתרגלים לזכור היכן הבקבוק מונח, לזהות אותו בין הבקבוקים האחרים ולפעול באופן עצמאי בתוך הרצף המוכר של היום.
גם כאן הבקבוקים מזמנים חקירה ושיחה: שקוף או אטום? כבד או קל? מלא או ריק? עם קש או פייה? ומה קורה לגוף שלנו כשאנחנו צמאים? ככל שסדר היום נעשה מוכר ובטוח יותר, הילדימות פנויים לא רק לעבור מרגע לרגע, אלא גם להתבונן, לשאול ולהבין את מה שמתרחש סביבם.
ומה עוד פגשנו בדרך?
בתקופה הראשונה של השנה הכרנו גם את החומרים שנמצאים סביבנו בגן. ידיים נכנסו לצבע, בצק נמעך ונמתח, חימר קיבל צורה ואוצרות שאספנו מהטבע נכנסו אל המשחק והיצירה.
בשלב הראשון המטרה הייתה פשוט לפגוש: לגעת, למשש, להריח, ללחוץ, למרוח ולגלות מה כל חומר מאפשר לנו לעשות. עכשיו, כשהשגרה מתבססת, נוכל לחזור אל החומרים המוכרים, להעמיק את החקירה ולגלות בהם עוד אפשרויות.
לסיום
המעברים בגן הם הרבה יותר מדרך להגיע ממקום למקום. הם רגעים שבהם הילדימות לומדים להכיר את המרחב, לסמוך על עצמם, לבקש עזרה כשצריך ולהיות חלק מקבוצה. בכל פעם שהם מוצאים את הבקבוק, יודעים לאן ללכת, מזהים את המקום שלהם או עוזרים לחבר.ה, הם בונים עוד נדבך של עצמאות ושייכות.
מתוך השגרה המוכרת והביטחון שנוצר בה, הילדימות יכולים לפנות מקום לסקרנות: להתבונן, לשאול, לחקור, להתנסות וללמוד. כך גם הדרך מהכיתה לחצר, הבקבוק שנמצא באופן עצמאי והיד שנכנסת בפעם השנייה לחימר שכבר פגשנו — נעשים חלק מתהליך רחב של גדילה.
אנחנו ממשיכות ללוות את הילדימות במעברים האלה, בקצב שלהם ובקרבה שמאפשרת להם לנסות. צעד אחר צעד, הם מגלים שהגן הוא מקום שהם מכירים, פועלים בו ומשתייכים אליו.